פסק-דין בתיק ע"ע 395-09

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.         המערערת, הגב' הדסה ביטון, עבדה אצל המשיבה, בית דינה מעון הורים, שהינה עמותה ללא כוונת רווח (להלן- " בית דינה" או "המעסיקה"), במשך תקופה בת כ-40 שנה. בשלוש עשרה השנים האחרונות לעבודתה שימשה בתפקיד אם הבית. העסקתה של המערערת הסתיימה ביום 29.9.2000, בנסיבות שהועמדו לבירור בפני בית הדין האזורי בחיפה, שם התבררה, ב"שני גלגולים", תביעתה הכספית כנגד בית דינה, בהיקף של למעלה מ-600,000 ש"ח. תביעת המערערת הייתה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, להפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין חסר בהפרשות לקופת גמל, גמול שעות נוספות, דמי ביגוד, השלמת פדיון ימי מחלה, הפרשים בגין מענק יובל ומענק פרישה.

ב"גלגול ראשון" שבו התבררה התביעה בבית הדין האזורי, הסכימו הצדדים כי בית הדין יכריע בה על יסוד ראיות בכתב שיוצגו לפניו, ומבלי שישמעו עדויות וחקירות נגדיות על פה. בפסק דין ראשון שניתן בתביעה, נפסק למערערת פיצוי כספי בגין חלק מעילות התביעה, לרבות בגין מה שנראה היה בעיני בית הדין האזורי כפיטורים בחוסר תום לב (סגנית הנשיא איטה קציר ונציגי הציבור יעקב הדסי וגיורא רדר; עב' 399/01). דעתם של שני הצדדים לא הייתה נוחה מפסק דינו של בית הדין האזורי, ובפסק דין שניתן בערעורים שהגישו לבית דין זה (ע"ע 1441/04, ע"ע 1454/04), הוחזר העניין לבית הדין האזורי לבירור מחדש, על דרך של שמיעת הראיות, והערכת מהימנות הגרסאות. 

כנגד קביעת בית הדין הארצי בפסק דינו, לפיה חויבה המערערת להחזיר לבית דינה כספים ששולמו לה על פי פסק הדין הראשון של בית הדין האזורי, הגישה המערערת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. בדיון שהתקיים בעתירה זו, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תחזור בה המערערת מן העתירה שהגישה, בכפוף לכך שתוכל להמשיך להחזיק בכספים ששולמו לה  מתוקף פסק הדין הקודם, עד להכרעת בית הדין בעניינה בשנית. 

כך הגיע העניין בפעם השנייה לפתחו של בית הדין האזורי (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור עמי בריל ושלמה איל; עב' 399/01). בפסק דין חלקי שנתן, דחה בית הדין את התביעה ברובה הגדול, ופסק למערערת סכום בגין מענק פרישה ובגין גמול שעות נוספות. כמו כן, נקבעו עקרונות לחישוב סכום נוסף המגיע למערערת בגין גמול שעות נוספות. לעניין זה טרם הסתיים הדיון בבית הדין האזורי. על דחיית תביעת המערערת בחלקה הארי סב הערעור שלפנינו, בו אנו נדרשים לשאלות שונות בדבר נסיבות פיטוריה של המערערת, כמו גם לעניינים הנוגעים לתחולתם של הסכמים קיבוציים ולפירוש ויישום בפועל  של הוראותיהם.

הרקע העובדתי

ההסכמים הקיבוציים

2.         בבית דינה חלו במהלך השנים שינויים בעניין תחולתם של הסכמים קיבוציים על העסקת עובדים במקום. בשנת 1983 חל על העסקת העובדים הסכם קיבוצי מיוחד מיום 7.2.1983 (הסכם קיבוצי מס' 224/83, להלן- " הסכם 83"), והוא הוארך אחת למספר שנים, עם שינויים ותוספות שנקבעו בו בשנים 1984 ו-1986. על חלק מן ההסכמים חתומה המערערת כנציגת  ועד העובדים במקום.

ביום 20.9.1987 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים (להלן: " הסכם 87'") שהאריך את תוקפו של ההסכם הקודם משנת 1986 ו-1984. במסגרת הסכם 87 נקבע כי:

"כל ההסדרים וההסכמים בנושאי שכר ותוספות היוקר שיחתמו בין ההסתדרות, הארגונים הכלכליים ו/או הממשלה יחולו גם על ההסכם הזה בתקופת תוקפו במידה וההסכמים הנ"ל יתייחסו לדירוגים השייכים לבית דינה" (ההדגשה שלי, ר.ר.).

ביום 20.12.1989 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין ההסתדרות לארגונים הכלכליים. כמו כן, נחתם הסכם קיבוצי כללי ביום 18.11.1990 בין ההסתדרות למעסיקים במגזר הציבורי.

בחודש ינואר 1996 הודיעה הנהלת בית דינה לממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה על ביטול ההסכם הקיבוצי החל אצלה. מאז ההודעה על ביטול ההסכם הקיבוצי אין ועד עובדים בבית דינה. לאחר ביטול ההסכם הקיבוצי המיוחד, התבקשה המערערת לחתום על שלושה נוסחים שונים של הסכם עבודה אישי, והיא סירבה לחתום.

3.         אין חולק כי על פי ההסכם הקיבוצי משנת 1983 כפי שחל בבית דינה בשעתו, עובד בבית דינה עובד 7 שעות ביום 6 ימים בשבוע, דהיינו 42 שעות שבועיות. עוד אין חולק, כי היקף משרה מלאה בבית דינה עומד על 182 שעות בחודש. כמו כן, לפי הוראת  ההסכם, " עובד קשיש" שהוא גבר מעל גיל 55 או אישה מעל גיל 50 בעלי ותק של 10 שנים, זכאים לעבוד שעה אחת פחות ביום, ומשכורתם תשולם להם עבור עבודה במשרה מלאה. מוסכם על הצדדים כי "עובד קשיש" זכאי לעבוד 156 שעות בחודש מבלי שיופחת שכרו.

נסיבות סיום יחסי העבודה

4.      לסיום יחסי העבודה בין הצדדים בחודש ספטמבר 2000 קדמו אירועים שהם     רלוונטיים לבירור טענות המערערת בדבר פיטוריה שלא כדין.

בחודש יולי 1999, בסמוך לאחר פטירת בעלה, פנתה המערערת אל בית דינה בבקשה לברר אפשרות של פרישה מוקדמת לגמלאות. ביום 24.4.2000 כתבה המערערת למר עמיחי גולן, מנהל בית דינה בשעתו, כי היא מבקשת לקיים פגישה עם הנהלת בית דינה על רקע אירועים שגררו הערות על תפקודה, " על מנת לברר את כל הבעיות בהקדם". במסגרת ישיבה שנערכה ביום 19.5.2000 בהשתתפות מר נתן קורצברג, יו"ר הנהלת בית דינה, ומר עמיחי גולן, מנהל בית דינה, הציעה המערערת לפרוש מעבודתה ואמרה כי: " במידה ותינתן לה אפשרות לצאת לפנסיה כבר עתה ... מבלי לפגוע בזכויותיה ובכבודה, תוך קבלת כל המגיע לה תהיה מוכנה לפנות מקומה" . המערערת ביקשה לקבל " את כל המגיע לה" בהתאם להסכמים הקיבוציים. ביום 3.7.2000 שלחה בית דינה למערערת הצעה כספית מסוימת לסיום יחסי העבודה. ההצעה נדחתה על ידי המערערת, שהודיעה בתגובה על דרישה כספית גבוהה בהרבה מזו שהוצעה לה. דרישתה כללה הפרשי שכר בגין ביטול ההסכם הקיבוצי בשיעור 126,000 ש"ח.

ביום 2.8.2000 הודיעה בית דינה למערערת כי: " עפ"י בקשתך, עבודתך בבית דינה תסתיים ביום 29.9.2000".

עוד הודיעה בית דינה למערערת, כי תביעותיה הכספיות נבדקו, ונמצא כי בטעות יסודן. כמו כן הודיעה, כי כמחווה של רצון טוב ובכפוף לחתימת המערערת על כתב ויתור, היא תהיה מוכנה לשלם 25,000 ש"ח נוספים.